כאשר התאבד הרופא הראשון, הדבר אותת על בעיה שיתכן וקיימת בבית החולים עצמו ו/או במערכת הבריאות בכלל.
כאשר התאבד השני כעבור מס' חודשים כבר התחיל להיות ברור כי קיימת בעיה בבית החולים, גם אם זו מושפעת ממצב המערכת בכללותה.
כאשר הרופא השלישי התאבד, הבעיה הפכה לטירדה מדאיגה המעוררת אי נוחות קשה, גם לקוראים בעצמם, אשר אינם עובדי מערכת הבריאות, אולם כעת, משבימים האחרונים התאבדו הרופא הרביעי והאחות הראשונה, כולם מבית החולים סורוקה, הטירדה המדאיגה הפכה למצוקה ולבעתה. המצוקה והבעתה אינם רק לפחד מפני המתאבד הבא, כי אם לאפשרות בה יתכן ועובדי בית החולים הבכירים ביותר, רופאים, מנהלי מחלקות, צוות רפואי כללי, נתונים לתנאים קשים, בלתי אנושיים, ליחס משפיל ובוטה, הגורם להם לקרוס האחד אחרי השני, ואיה אנחנו, אחיהם ואחיותיהם שנשמור עליהם.
לא במקרה, לא שמענו משר הבריאות של ישראל, הלא הוא ראש ממשלתנו, הוא ולא אחר, בנימין נתניהו, דבר בעניין. אמנם, יתכן והסיבה שלא שמענו ממנו דבר בעניין הינה אותה הסיבה כי לא שמענו ממנו דבר בעניין נגיף הקורונה, המשתק ומעסיק רק את העולם כולו וגבה זה מכבר "סה"כ" כמה מאות הרוגים, ועוד כמה אלפי פצועים, כמה טריליון דולר הפסדים, ביטולי מאות טיסות מישראל לסין, והפסדי עתק לחברות הישראליות, אולי מאותה סיבה שלא שמענו ממנו דבר על העומס הבלתי נסבל בבתי החולים, ובחדרי המיון, אשר הביא את ראשי בתי החולים להעיד ברחל בתך הקטנה כי הדבר מביא למוות של אנשים, פשוטו כמשמעו, ויתכן כי לא שמענו דבר בעניין מאותה הסיבה שלא שמענו ממנו דבר גם בנושאים אחרים, למעט איראן.
אלא שסיבה זו, פוליטית ולא מקצועית ככל שתהיה, אינה מכסה על העובדה כי מישהו צריך לתת דין וחשבון למשפחות המתאבדים, לילדיהם, נשותיהם, הוריהם, לנו לציבור, מה גרם למעשי ההתאבדות הנוראיים הנ"ל? מה גרם לאדם לאבד כל תקווה לחייו, ולהעדיף למות? האם הסיבה הינה מקום העבודה כלל והתנאים הקשים ששררו בו, או אולי אין כל קשר סיבתי בין מקום העבודה ובין המקרים, ומדובר בקשר סטטיסטי בלבד.
מקריאת חלק מן החומרים בעניין, ובוודאי לא את כולם, לא התרשמתי שמישהו קשר בין השניים, בקשר גורדי כלשהו, ואף לא בקשר סיבתי עובדתי ומשפטי המספיק על פי כללי המשפט האזרחי שלנו, קרי מאזן הסתברויות, ובשפה פחות דיפלומטית, 51:49, להבדיל מהמשפט הפלילי בו דרוש להראות את אותו הקשר ברמה של מעבר לכל ספק סביר. על מנת להעניש את האשמים אפשר אולי לחכות, אבל לא כך עם פיצויין של המשפחות שנותרו כעת ללא המפרנס העיקרי שלהן. דא עקא, שאליבא דה אחת מן האלמנות, אשר התראיינה לאחד מערוצי הטלוויזיה בימים האחרונים, הרי שלא זו בלבד שאיש לא הנחה אותן מה עליהן לעשות וכיצד לממש את זכויותיהם על מנת לקבל פיצוי, (ומגיע להם פיצוי גבוה מאד, כפי שיוסבר במאמר זה) אלא שאיש אף לא צלצל להתעניין בשלומם, לא מבית החולים עצמו, ולא ממערכת הבריאות כולה.
אז אחרי שהתלוננו על התרבות של המערכת, והיחס הלא אנושי, תרתי משמע שלא בית החולים, נעבור לשאלות המשפטיות הרלוונטיות למאמר שלנו, והן: האם יש מקום לפצות את האלמנות והמשפחות ומדוע? מי אמור לפצות אותן? מה גובה הפיצוי המגיע להן, ומתי?
אז ככה, לא ראיתי את הראיות (מילה מכובסת לא דיברתי עם עובדי בית החולים, לא ראיתי את מכתבי ההתאבדות ככל שהיו, ולא שוחחתי עם בני המשפחות) אך מהרושם שנוצר מקריאת החומרים שהתפרסמו, עולה תחושה חזקה כי לא יהיה קשה להוכיח קשר סיבתי בין מקום העבודה, ובין ההתאבדויות. וכפי שנאמר כבר, מה שנשמע כמו ברווז והולך כמו ברווז הוא ככל הנראה ברווז.
נוכח האמור, נשאלת השאלה האם מדובר בתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי? החוק קובע כי לצורך קביעה כי מדובר בתאונת עבודה דרושים 2 יסודות: שהאירוע יקרה במהלך העבודה ועקב העבודה. מאחר ולא שמענו כל פרט בדבר נסיבות ההתאבדות לרבות היכן הן התרחשו, הרי שאיננו יכולים להשיב על השאלה הראשונה, גם אם ביחס לשנייה התשובה תהיה חיובית.
במידה וההתאבדות קרתה במהלך העבודה ובמקום העבודה (או בדרך אליה או בחזרה ממנה) הרי שככל הנראה ייקבע כי מדובר בתאונת עבודה ואז יהיו האלמנה וילדיו הקטינים של המנוח, הסמוכים על שולחנו, זכאים לקיצבת תלויים חודשית מהמוסד לביטוח לאומי: הילדים עד הגיעם לגיל 18 והאלמנה עד לגיל הפרישה, ו/או עד לחתונתה ככל שתהיה בעתיד, המוקדם מביניהם.
במידה ואירועי ההתאבדות התרחשו מחוץ למקום העבודה, מדובר יהיה במקרה תקדימי בו ידרש מהמשפחות לטעון להפעלת חריג לכלל הקובע כי האירוע צריך להתרחש במקום העבודה או בדרך אליו או בחזרה ממנו, חריג אשר עד לכתיבת שורות אלה, לא קיים, למיטב ידיעתו של עבדכם הנאמן, העוסק בתחום כ-20 שנה. טענה זו ככל הנראה תידחה ע"י המוסד לביטוח לאומי, אך סיכוי לא רע שהיא תתקבל ע"י בית הדין לעבודה המשמש כערכאת ערעור על החלטת המוסד.
ועכשיו לחלק המעניין יותר: התביעה העיקרית של המשפחות הינה נגד בית החולים סורוקה, וליתר דיוק לקופת חולים כללית ובשמה המשפטי, שרותי בריאות כללית. לצורך קבלת התביעה הנ"ל אין צורך להוכיח כי המוות התרחש במקום העבודה או בדרך אליו או בחזרה ממנו, כמו בתביעה לביטוח לאומי, לצורך הכרתה של התאונה כתאונת עבודה.
לצורך קבלת תביעה זו די יהיה להוכיח כי אירועי ההתאבדות נגרמו כתוצאה ממצוקה נפשית שנגרמה עקב תנאי עבודתם של הקורבנות, ושבית החולים ו/או קופת חולים כללית התרשלו ו/או הפרו את חובת הזהירות שיש להם כלפי הקורבנות.
כנרמז בתחילתו של מאמר זה, ולאור חוסר תפקודה של המערכת וראשיה בכלל, והנתונים הכלליים שהתפרסמו בתקשורת בנוגע ליחס המשפיל והקשה שעובר שם הצוות הרפואי, לרבות עבודה בשעות בלתי קונבנציונאליות, הרי שככל הנראה יוכלו המשפחות להוכיח את רשלנותם של הנתבעים.
במקרה כזה, הפיצוי לו יהיו זכאיות המשפחות יהיה בסך של מיליוני ₪ בודדים, בהתאם לגילם ושכרם של המנוחים.
הבשורה הפחות טובה הינה שתהליך הנ"ל יקח כשנה עד שנתיים בממוצע, ועד אז, יצטרכו המשפחות להסתדר בעצמן, שכן לא קיים סיכוי גבוה שקופת חולים כללית תתנדב לפצותם ללא הכרעת בית משפט, וקרוב לוודאי שטענתה תהיה כי לא היה כל מחדל במעשיה.
המלצתי לעוה"ד שיטפל בתיק הינה להגיש את התביעה גם כנגד משרד הבריאות, שכן תפקידו של המשרד לפקח על עבודתן התקינה של הקופות, וככל הנראה, בתקופה בה שר הבריאות עסוק "בדברים אחרים" (נקרא לזה כדי לא להסתבך עם אף אחד), נראה, אפעס, שהיה לו פחות זמן לעסוק בתרבות העבודה בבית החולים סורוקה.
לבסוף חשוב לומר כי ככל שקיימת למנוחים פוליסות ביטוח מסוג ריסק, המבטח אותם מפני מקרים של מוות מתאונה, יהיה על המשפחות להוכיח כי מדובר בתאונה, ואז יצטרכו להתמודד עם טענת המבטחת, כי התאבדות אינה מהווה תאונה כהגדרתה בפוליסה. בהתאם לדין הישראלי, טענת המשפחות תצלח קרוב לוודאי, ובמקרה זה יזכו לפיצוי הנקוב בפוליסה.
